בחודש שעבר הציג השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, את התוכנית האסטרטגית של משרדו לטיפול בפסולת. בין השאר הבטיח לקדם תזכיר תיקון לחוק הניקיון, שאמור להסדיר את הטיפול בפסולת בניין בתחומי רשויות מקומיות. בינתיים לא ברור אם ומתי התיקון החדש לחוק יקודם, משום שמרכז השלטון המקומי לא מתלהב מהטלת האחריות על הרשויות הנכללת בו.
התיקון החדש לחוק קובע, שיצרן פסולת בניין הוא אדם המבצע — או שמישהו מבצע בעבורו — עבודות בניין. אדם זה יהיה מחויב להעביר את פסולת מהעבודות אך ורק לכלי אצירה (מכולות) רשומים, שהוצבו לאחר קבלת אישור של הרשות המקומית. השר להגנת הסביבה יוכל לקבוע בתקנות אמצעי זיהוי, סימון ומעקב אחרי כלי האצירה. כך ניתן יהיה לעקוב אחר תנועתו של מתקן כזה, ולוודא שהוא אכן הגיע לאתר הטמנה או מיחזור חוקי. את כלי האצירה יוכלו לפנות רק מובילים מורשים, שיובילו את התכולה לאתר שאתו יש ליצרן הסכם התקשרות. הרשות המקומית תקבע ותיישם נוהל לאישור כלי האצירה ופיקוח על הצבתם.
במצב השורר כיום מגיעים כלי אצירה רבים לשטחים הפתוחים, ושם מושלכת תכולתם ומזהמת את הסביבה. כך חוסכים המובילים או חברות הבנייה את העלויות של הסעת הפסולת לאתר חוקי, והכניסה לאתר זה. הרשויות המקומיות לא מסוגלות לשנות שגרה זו, ובמקרים רבים לא מתעניינות בגורל המפגע שנפלט מתחומן אל שטחים ציבוריים. יש מועצות שאף מנסות להטיל את האחריות לטיפול במפגע על גורמים אחרים. למשל, המועצה האזורית גזר הגישה לבית משפט השלום ברמלה, באמצעות המדינה, כתב אישום נגד חברת "דרך ארץ", זכיינית כביש חוצה ישראל. לפי כתב אישום זה, החברה הפרה את הוראות חוק שמירת ניקיון כשלא פינתה ערימות פסולת בניין שהצטברו בסמוך לכביש; המועצה טענה שמדובר בשטח הנמצא באחריות החברה.
"דרך ארץ" יוצגה בבית המשפט על ידי עו"ד קובי בר לב, מנהל מחלקת איכות הסביבה במשרד "נשיץ, ברנדס, אמיר". החברה דחתה את האשמות המועצה האזורית, וטענה שאין דבר שקושר אותה לערימות הפסולת, ואלו הושלכו לשטח על ידי חברות אחרות. עו"ד בר לב ציין, שמרשתו אינה הבעלים או המחזיקים של הקרקע שבה מדובר. בית המשפט קיבל את טענות "דרך ארץ" וזיכה אותה.
רשות מקומית שכן נקטה יוזמה והתמודדה עם הבעיה היא עיריית ראשון לציון. לאחרונה יזמה העירייה הקמת מתקן לאיסוף, מיון ומיחזור פסולת בניין בתחומי העיר. את המתקן מפעילה "נגב אקולוגיה", והיא מציע לתושבים המבצעים עבודות שיפוצים מכולות לאיסוף במחיר מוזל. הפיקוח של העירייה על המתקן, ומעורבותה בו, אמורים להבטיח שלא תהיה בדרך השלכה לאתרים לא חוקיים. "נגב אקולוגיה" ממיינת את הפסולת, מוציאה ממנה ברזל ועץ, וכן גורסת מרכיבי אבן ומלט לשימוש חוזר. מה שלא ניתן למיחזור מועבר לאתרי הטמנה.
היוזמות העירוניות הללו נותנות בינתיים מענה חלקי ביותר לבעיה. לאחרונה השלים המשרד להגנת הסביבה בדיקה של ההשפעות שעשויות להיות לתיקון המוצע לחוק הניקיון. לפי דו"ח שהוציא בעניין, בכל שנה מושלכים לשטחים הפתוחים 1-3.5 מיליון טונות של אשפה — מה שמעיד שהמשרד האחראי על הנושא אפילו לא מתקרב להערכה מדויקת של היקף המפגעים.
על פי ההערכות בעשור האחרון הצטברו מפגעי פסולת של 20 מיליוני טונות, שהעלות הכוללת של טיפול בהם היא 1.4 מיליארד שקל. לכל זה יש להוסיף את ההפסד מחוסר הניצול, של חומרים שניתן היה למחזר. את תחושת הכישלון מבטאים היטב מחברי הדו"ח, שכתבו בין השאר: "מאמצי האכיפה הארציים של המשטרה הירוקה, פקחי רשות הטבע והגנים, הסיירת הירוקה, פקחי הרשויות המקומית וגורמי אכיפה נוספים, לא מצליחים כשלעצמם להוות גורם מכריע במיגור תופעת ההשלכה הבלתי חוקית של פסולת בניין".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה כי "המשרד נחוש לקדם פתרון לטיפול בפסולת הבניין בישראל, ורואה בשלטון המקומי שותף מלא לטיפול בזרם פסולת זה.לצערנו, למרות תיאום מוקדם והסכמה עקרונית על מודל חדש לחוק פסולת הבניין, הביע השלטון המקומי מספר הסתייגויות לנוסח החוק המוצע. למרות שנוסח חוק זה מצמצם את אחריות הרשות המקומית, השלטון המקומי בחר להסתייג מן הסעיפים שבהם חלה אחריות עליו.
"אי ההסכמות שנותרו (מחלוקת מהותית אחת נפתרה בשיחה של השר עם יו"ר מרכז השלטון המקומי), נוגעות לאחריות על פיקוח ואכיפה של הצבת כלי אצירה, היחס בין החקיקה המוצעת לחוקי עזר קיימים, הקנסות שיוטלו על הרשות המקומית כאשר אינה מבצעת את המוטל עליה, ומחלוקות נוספות. המשרד נמצא בימים אלה במו"מ עם השלטון המקומי בניסיון להגיע להבנות".
צפריר רינת
13.06.2018